כתבה: דבורה יעל-זן. דברים שנישאו בערב המחווה הספרותית לשירי יהונתן גפן בשיתוף עם 'הליקון שירה', בהנחיית דבורה יעל-זן ורני יגיל.
השיר "מבעד" מתאר סוג מיוחד של הסתכלות. כבר בתחילת השיר המשורר מצמצם את המבט, תוחם אותו, מייצג את גבולות הראייה שלו: הוא מביט מבעד לסדק הצר שבשער הנעול. אולי הוא רומז לכך שלאדם, ולאמן בפרט, יש גבולות, ובגבולותיו הקטנים והצרים זה מה שהוא יכול לעשות.
אבל בהמשך השיר מתגלה, שצמצום המבט מאפשר דווקא את הרחבת הראייה. שבהסתכלות מבעד לסדק הצר, המשורר מגלה עולם ומלואו.
העולם שהוא מציץ אליו מתואר במטפורה של סוד הגן. למילה "סוד" יש גם משמעות מיסטית. היא מייצגת את העולם הרוחני ורומזת לכך שהגן שהוא רואה, שמתואר כחלומי, נעלם ונסתר, הוא מקום בעל איכויות מופלאות, אולי גן העדן האבוד, מהות מיוחדת שדי במעט ממנה כדי לעורר במשורר תחושות של התגלות והתרגשות.
המשורר אומר שעליו להיות מאושר במעט הזה, כי רוב בני האדם אינם יודעים אפילו את סוד הגן. כלומר, הוא חש שיש עוד עולם, שרוב האנשים מפסידים אותו, עולם שקליטתו מחייבת ראייה מיוחדת, הקדשת תשומת לב לדברים הסמויים מן העין, שרוב בני האדם נוטים להתעלם מהם או חולפים על פניהם ברצף החיים היומיומיים הטריוויאליים.
כדאי לשים לב לכך, שהשיר הזה מלא סייגים: "איני מביט אלא", "לא הרבה אבל", "רוב בני האדם אפילו אינם יודעים", "עלה אחד", "טיפה אחת", "לא המראה חשוב אלא"…
זהו מוטיב גרפי שמשקף את חלקיות המבט, את ההצצה אל איזו מהות אחרת, שאינה מתגלה באופן מלא ושלם, שמה שנחשף ממנה הוא המועט ביותר.
ויחד עם זאת, המשורר מדגיש שהמועט הזה עושה את ההבדל בין חיים עם משמעות לחיים שלא כדאי לחיות אותם.
הוא מציין, שהיכולת לראות את מה שהאחרים אינם רואים, גם אם היא מצומצמת וחלקית, מאפשרת לו סוג של חירות – פירצה. היא מאפשרת לו לפרוץ את גבולות הקיום האנושי ולקלוט מהות עמוקה יותר, שהחיבור אליה ממלא אותו חדווה והופך את העולם לקסום.
מהי המהות שהוא מתכוון אליה?
בספרו "הילד הכותב" הקדיש יהונתן פרק שלם לסוד הצמצום בשירה – ליכולת של השירה להגיד הרבה בפחות.
הוא כותב שם כך: "כוחה המאגי של השירה הוא להגיד הרבה במעט, לחשוף קצה קרחון שרובו שקוע עמוק במים ואנו יכולים רק לנחש אותו".
נדמה לי שלמטפורה של ההצצה מבעד לסדק הצר יש בהקשר זה שתי משמעויות. ראשית, היא מרמזת לכך שהעולם המאגי שהמשורר מציץ אליו הוא עולם פנימי, עולם לירי, שירי, שמעבר למציאות.
כלומר, זהו בעצם שיר על שירה, שיר ארס-פואטי שיש בו אמירה אמנותית: המשורר אומר שהכתיבה היא השער אל המופלא, היא הצצה אל ההשראה האלוהית, המוזה, המתאפשרת רק למי שראייתו היא ראיית אמן.
אבל המטפורה של ההתבוננות מבעד לסדק הצר רומזת גם לתכונת הצמצום המאפיינת את השירה. כמו צייר, שהדבר הראשון שהוא עושה כשהוא מתחיל לצייר הוא לקבוע את המסגרת לציור, כך המשורר צריך לקבוע מה ייכלל במסגרת השיר, ומה יישאר בחוץ.
יהונתן יודע שלא ניתן להקיף בכתיבה את השפע האינסופי של הקיום. במקום זאת, הוא מציע את ההתבוננות החלקית, המצומצמת, ורומז לכך שהחלק מייצג באופן פוטנציאלי את השלם.
